תהיתם פעם למה אנשים מסוימים אוכלים כמויות גדולות של מתוקים בעוד אחרים לא? למה חלקנו נמשך למתוקים כמעט בלי שליטה? למה הטעם המתוק הוא זה שהורס את רוב הדיאטות? למה אנחנו רוצים מתוק כשרע לנו, כשאנחנו עצובים, לחוצים או כועסים?
במאמר הקודם דיברנו על הקשר בין מתח לבין תשוקה למתוק. הפעם נדבר על רמות סוכר בדם (מדד גליקמי) כגורם שעלול להשפיע על כמיהה למתוק,
כמו גם חיפוש לאחר פיצוי הולם ל"הקרבה" שחווינו במשך היום לדוגמא: עבדתי קשה מאוד, הפקקים היו נוראים, הבוסית שלי לא מבינה אותי וכו'. אבל לפני שנכנס לגוף העניין, נבין כמה מושגים פיזיולוגיים כמו למה ואיך צורכים סוכרים, מה הוא מצב של היפרגליקמיה ואיך הוא משפיע על הרעב והחשק למתוק, ומה היא היפוגליקמיה ואיך היא גורמת לתשוקה למתוק ומטרפדת את הדיאטה.

משק הסוכר – מפחמימה לסוכרים
שמתי לב שכאשר מדברים על רמות סוכר בדם, אנשים מיד חושבים שמדובר בסוכר ממש, רגיל ומסוג אחד. למעשה, ישנם סוגים רבים של סוכרים כשהנפוצים בהם הם גלוקוז, פרוקטוז וגלקטוז. המקור של הסוכרים הוא פחמימות, גופנו מפרק את הפחמימה לסוכרים מוכנים לספיגה:
כאשר מחברים גלוקוז עם פרוקטוז מקבלים סוכרוז שכולנו מכירים כסוכר שולחן או סוכר לבן (לקפה, עוגות וכו').
חיבור של כמה מולקולות של גלוקוז מספק עמילן הנוכח למשל בקטניות, דגנים ותפוחי אדמה.
כאשר מעכלים עמילן או סוכרוז, מתקבל גלוקוז.

חשוב להבין שהגוף שלנו צריך גלוקוז כדי לייצר אנרגיה לתאים ולתפקוד המוח. למה אני מתעכבת על הסברים על גלוקוז? כדי להבהיר את הנקודה שגלוקוז קיים בכמעט כל המאכלים (שאינם חלבון או שומן), כולל פירות, ירקות, דגנים, קטניות, ואנו צריכים "לפרק" את המזונות הללו כדי לקבל את הגלוקוז וכדי שנוכל להשתמש בו ברמת התא.
את הגלוקוז שנמצא בדם אפשר למדוד. אפשר למצוא אנשים עם רמה גליקמית גבולית או גבוהה (סכרת) שלא בהכרח צורכים סוכר לבן כלל, או לחלופין, אנשים עם רמה גליקמית מאוזנת שצורכים סוכר. הסיבה לכך היא  שרמת הסוכר בדם תלויה ביכולת של הגוף "לפזר" ולהכניס לתאים את הסוכר שהגיע לדם דרך התזונה ולאו דווקא כמות הסוכר שנכנסת לגוף.
היפרגליקמיה (רמת סוכר גבוהה בדם)
כדי להבין את המצב של היפרגליקמיה צריך קודם כל לדעת שהמוח שלנו משתמש בגלוקוז כדלק לתפקודו (לכן, חייבים להקפיד שרמת הסוכר לא תהיה נמוכה יתר על המידה). הגוף עושה שימוש במערכת ההורמונלית כדי לשמור על האיזון של רמות הסוכר.  כל פעם שהרמה עולה זה סימן לקושי בחלוקת הסוכר לתאים ובשיבוש של מערכת זו. מצב זה יכול להיות רמז למחלה קיימת, ועלולים להיות סיבוכים אם לא מטפלים ומאזנים אותו כראוי.

אם יש יותר מידי סוכר בדם, סימן שהסוכר לא נכנס לתאים כפי שצפוי, והתאים יהיו "רעבים". זו הסיבה שבגללה אנשים הסובלים מסכרת ומתרום סכרת מרגישים רעב עז וחשק למתוק יותר מאשר אנשים שאינם סוכרתיים. המערכת ההורמונאלית מנסה לגרום להם לאכול יותר מתוק כדי לפצות על חוסר הסוכר בתאים. כאשר רמות הסוכר בדמם מאוזנות החשק הזה פוחת. כשמצליחים לאזן את הרמות סוכר בדם (הסוכר נכנס לתא) נהיה פחות רעבים ונחוש פחות חשק למתוק.
היפוגליקמיה (רמת סוכר נמוכה בדם)
היפוגליקמיה היא מצב פיזיולוגי טבעי. בגלל שהמוח לא יכול לתפקד ללא גלוקוז, הוא מאותת לנו שהוא "רעב" ושצריך "לחפש" אוכל. זהו מנגנון הרעב אצל האדם, וזהו הרעב האמתי – חוסר גלוקוז במוח.
כאשר ירידת רמת הסוכר היא איטית, מתונה, הורמון הקורטיזול מספק את הסוכר על ידי פירוק שריר כדי לייצר בעזרת חומצות אמינו את הגלוקוז הנדרש למוח. לכן, כתוצאה מצום ממושך, נראה אובדן מסת שריר. אבל כאשר רמות הגלוקוז יורדות בצורה מהירה, דרסטית, המוח מפעיל את הורמון האדרנלין שיספק לו סוכר ומהר!

כשאדרנלין מופרש אנו חשים רעידות, זיעה קרה, ישנם שינויים במצב הרוח עם נטייה לכעס ועצבנות, ולעתים המצב גורם לטכיקרדיה (פעימות לב מואצות). אדרנלין "מבקש" עזרה מהכבד, כי לכבד יש תמיד מאגר של גלוקוז. אבל בגלל שהמצב הוא מצב חרום, הדרך היעילה ביותר לספק לגוף סוכר (גלוקוז) היא בעצם אכילת סוכר זמין (עוגות, עוגיות, וופלים למשל) וזו אחד הסיבות לתשוקה למתוק. בדיוק בגלל זה לאנשים שרוצים לרזות לא מומלץ לדלג על ארוחות ובטח לא על ארוחת הבוקר, להפך. כדי לרזות מומלץ לאכול כל שעתיים-שלוש, ארוחות מאוזנות ובריאות. "לסגור את הפה" זו לא עצה טובה לדיאטה.

הפיצוי הרגשי
כאשר אנו לא מצליחים לארגן או לנהל את חיינו, את הרגשות שלנו, את היחסים בין-אישיים, אנו צריכים פיצוי כלשהו שיביא לנו הנאה ונחמה, חלקנו פונים לאוכל למילוי צורך זה. וזו הפעולה המכונה "אכילה רגשית", נושא כל כך מדובר בימינו. ספרים רבים נכתבים בנושא, דיונים רבים מתקיימים בתקשורת ולא בכדי.

כל בני האדם חולקים לפחות את הנטייה האחת הזאת – כשאנחנו עושים משהו שאנו לא אוהבים או עוסקים בעבודה לא מספקת או למשל כשהחיים הזוגיים שלנו לא טובים, אנו מחפשים פיצוים לנפש כדי לשמור על בריאותה ושלמותה. יש מי שיחפש את הפיצוי בפעילות גופנית, בבילוי עם חברים טובים, בחיפוש אוזן קשבת, בקריאה מהנה או צפיית בטלוויזיה וישנם אנשים שיחפשו את הפיצוי בעישון, באלכוהול, סמים ואוכל.
נראה לכם מוזר או מוגזם שכללתי את האוכל באותה רשימה יחד עם עישון וסמים? זה בדיוק העניין! במקרה הזה אוכל משמש לא לצורך הזנה או אפילו הנעה, אלא ככמיהה ובריחה, ובדרך כלל בכמויות לא סבירות וללא חשיבה בדבר טיבו – במקרה הזה המתוק הוא הבחירה הנפוצה (מתי שמעתם פעם אחרונה על מישהו עם כמיהה עזה לסלט או קדירת קטניות?). הטעם  המתוק הוא הטעם המנחם, הוא הגורם להנאה הכי גדולה. אפילו תינוקות מעדיפים מתוק על פני כל הטעמים האחרים (אולי כי חלב אם הוא מתוק?…חומר למחשבה).

מסקנות
במקרים בודדים אני פוגשת במסגרת עבודתי בקליניקה מטופלים שאינם מודעים לגבי מה בריא לאכול ומה לא. לרובנו יש ידע בסיסי לגבי תזונה ואפילו ילדים יודעים מה בריא לאכול וממה עדיף להימנע. לי ולמטפלים רבים ברור שחלק גדול מהאנשים בעלי משקל עודף הגיעו למצב הזה בגלל אכילה של מזון מנחם, במצבים רגשיים לא טובים, או לא פתורים.
אבל איך פותרים את בעיית האכילה הרגשית? אני מאמינה שכל אדם לגופו. אבל בעיקרון, הדרך הטובה ביותר בעיני היא על ידי הצפת הבעיה  בעזרת איש מקצוע רציני ומוסמך (פסיכולוג, מטפל אינטגרטיבי כמו רופא סיני, נטורופת), פעילות גופנית מתונה, יעוץ/ליווי תזונתי. אל תשכחו תמיד לבדוק שאותו מטפל הוא מוסמך ויש לו את הכישורים הנדרשים. ייעוץ והכוונה בשילוב עם מודעות וידע הם המפתח לשליטה בחשק למתוק.

בטינה ססמסקי,
נטורופתית, הרבליסטית והרבליסטית מוסמכת